זה שנות ה-90 בשבילי

אני תינוק משנות ה-70, אבל הנוסטלגיה של שנות ה-90 חיה בליבי. כלומר, אנחנו מדברים על אופנה, מוזיקה ותרבות. ייצוג בטלוויזיה ובאולמות הקולנוע נראתה מתוכניות כמו "מרטין", "רווק חי", ובמסך הגדול "בומרנג" ו"בויז במכסה המנוע". זה היה הכל, אבל גם שנות ה-90 הופיעו בדרכים שלא יכולתי לדמיין. מגפת הקראק, כנופיות, העוני והגזענות היו יותר בפנים שלי ממה שאי פעם יכולתי לדמיין.

נכנסתי לשנות ה-90 כילדה שחורה בת 13 שהייתה מוכנה לשאוב את האגרוף שלה "תגיד את זה בקול, אני שחור ואני גאה!!!" לראפ יחד עם "Fight the Power" של Public Enemy. גרתי בשכונת פארק היל של דנבר, שהייתה המכה של אנשים שחורים רבים. זו הייתה תחושת גאווה שהגענו. משפחות שחורות חרוצים, חצרות מטופחות. יכולת להרגיש את הגאווה שרבים מאיתנו הייתה בשכונה שלנו. "פארק היל סטרונג," היינו. עם זאת, חוסר השוויון שלט בנו כמו כבלי אבותינו. ראיתי משפחות נופלות מהחסד בגלל מגיפת הקראק וחברים עומדים לדין על חלוקת מכירת מריחואנה. די אירוני מכיוון שזה עבר לגליזציה כאן במדינת קולורדו ובעוד כמה מדינות. כל יריות של יום ראשון היו נשמעות, וזה התחיל להרגיש כמו יום רגיל בשכונה. קצינים לבנים היו מפטרלים, ולפעמים לא ידעת מי יותר גרוע מהשוטרים או מהפושעים? מבחינתי כולם היו אותו דבר.

מהר קדימה יותר מ-20 שנה, השחורים עדיין נלחמים למען שוויון, סמים חדשים צצו ואחים ואחיות עדיין נעולים מאחורי סורג ובריח לצורך הפצה ומכירה של עברייני מריחואנה ראשונים ללא סוף לעונשיהם באתר. לגזענות יש עכשיו מצלמה, כדי להראות לעולם מה באמת קורה, ופארק היל היא כבר לא המכה של משפחות שחורות, אלא הפנים החדשות של הג'נטריפיקציה.

אבל עדיין אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, הייתי חוזר לשנות ה-90; זה המקום שבו מצאתי את הקול שלי, כשמצאתי פיסות של הבנה של איך העולם עובד סביבי. החבר הראשון שלי, חברויות שנבנו כדי להחזיק מעמד לכל החיים, ואיך הרגעים האלה של העבר היו מכוננים אותי לאישה שאני היום. כן, זה שנות ה-90 בשבילי.