COVID-19 לאחר חיסון

זה סוף ינואר 2022 ובעלי התכונן לטיול לקנדה. זה היה טיול סקי של בחורים שהוא קבע מחדש מהשנה הקודמת עקב COVID-19. זה פחות משבוע מהטיסה המתוכננת שלו. הוא בדק את רשימת האריזה שלו, תיאם פרטים ברגע האחרון עם חבריו, בדק פעמיים את זמני הטיסה והבטיח שבדיקות ה-COVID-19 שלו מתוכננות. ואז אנחנו מקבלים טלפון באמצע יום העבודה שלנו, "זו אחות בית הספר שמתקשרת..."

לבתנו בת ה-7 היה שיעול מתמשך והיה צורך לאסוף אותה (אה-הו). לבעלי הייתה מתוכננת בדיקת COVID-19 לאותו אחר הצהריים כהכנה לטיול שלו אז ביקשתי ממנו לקבוע גם לה בדיקה. הוא התחיל לתהות אם כדאי לו לצאת לטיול ובדק חלופות לדחיה מאחר שלא נקבל את תוצאות הבדיקה במשך כמה ימים וייתכן שיהיה מאוחר מדי לבטל את הטיול שלו בשלב זה. בינתיים, התחלתי להרגיש דגדוג בגרון (אה-הו, שוב).

מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שאספנו את בננו בן הארבע מבית הספר, שמתי לב שהראש שלו מרגיש חם. היה לו חום. היו לנו כמה בדיקות COVID-4 ביתיות אז השתמשנו בהן על שני הילדים והתוצאות חזרו חיוביות. קבעתי בדיקות רשמיות ל-COVID-19 לבני ולעצמי למחרת בבוקר, אבל היינו בטוחים ב-19% ש-COVID-99 סוף סוף פגע במשק הבית שלנו אחרי כמעט שנתיים שנשארנו בריאים. בשלב זה, בעלי התאמץ לקבוע מחדש או לבטל את הטיול שלו (טיסות, לינה, רכב שכור, סכסוכי לוח זמנים עם חברים וכו'). למרות שעדיין לא קיבלו את התוצאות הרשמיות שלו בחזרה, הוא לא רצה להסתכן בכך.

במהלך היומיים הבאים, התסמינים שלי החמירו, בעוד שהילדים נראו בריאים. החום של הבן שלי ירד תוך 12 שעות והבת שלי כבר לא השתעלת. אפילו לבעלי היו תסמינים קלים מאוד דמויי הצטננות. בינתיים, נעשיתי יותר ויותר מותש והגרון שלי דופק. כולנו נבדקנו חיובי חוץ מבעלי (הוא בדק שוב כמה ימים לאחר מכן וזה חזר חיובי). עשיתי כמיטב יכולתי לשעשע את הילדים בזמן שהיינו בהסגר, אבל זה נהיה קשה יותר ככל שהתקרבנו לסוף השבוע וככל שהתסמינים שלי החמירו.

עד שהתעוררתי ביום שישי בבוקר, לא יכולתי לדבר והיו לי כאב הגרון הכי כואב. היה לי חום וכל השרירים שלי כאבו. נשארתי במיטה ביומיים הבאים בזמן שבעלי ניסה להתקוטט בין שני הילדים (שנראה שיש להם יותר אנרגיה מתמיד!), לתאם לוגיסטיקה כדי לשנות את מועד הנסיעה שלו, לעבוד ולתקן את דלת המוסך שזה עתה נשברה. הילדים היו קופצים עליי מדי פעם בזמן שניסיתי לנמנם ואז בורחים בצרחות וצוחקות.

"אמא, אפשר ממתקים?" בטוח!

"אנחנו יכולים לשחק משחקי וידאו?" לך על זה!

"אנחנו יכולים לראות סרט?" תהיה האורח שלי!

"אנחנו יכולים לטפס על הגג?" עכשיו, שם אני מותח את הגבול...

אני חושב שהבנתם את התמונה. היינו במצב הישרדות והילדים ידעו את זה וניצלו את כל מה שהם יכלו להתחמק איתו במשך 48 שעות. אבל הם היו בריאים ואני כל כך אסיר תודה על כך. יצאתי מחדר השינה ביום ראשון והתחלתי להרגיש שוב אנושית. לאט לאט התחלתי להרכיב את הבית ולהכניס את הילדים לשגרה רגילה יותר של משחק, צחצוח שיניים ואכילת פירות וירקות שוב.

שנינו בעלי ואני התחסנו באביב/קיץ 2021 עם זריקת דחף בדצמבר. הבת שלי התחסנה גם בסתיו/חורף 2021. הבן שלנו היה אז צעיר מכדי להתחסן. אני מאוד אסיר תודה שהייתה לנו גישה לחיסונים. אני מתאר לעצמי שהתסמינים שלנו היו הרבה יותר גרועים אם לא היה לנו את זה (במיוחד שלי). אנו מתכננים לקבל חיסונים וחיזוקים בעתיד ככל שהם יהיו זמינים.

כמה ימים אחרי שהתחלתי את דרכי להחלמה, שני הילדים חזרו לבית הספר. למשפחה שלי אין השפעות מתמשכות והיו לה מעט תסמינים או בעיות במהלך ההסגר שלנו. אני מאוד אסיר תודה על כך. מצד שני, חוויתי כמה אתגרים במשך מספר שבועות לאחר שהחלמתי. בזמן שחלינו, התאמנתי לקראת חצי מרתון. לקח לי כמה חודשים להגיע לאותה מהירות ריצה ויכולת ריאות שהיו לי לפני ה-COVID-19. זה היה תהליך איטי ומתסכל. מלבד זאת, אין לי תסמינים מתמשכים והמשפחה שלי בריאה מאוד. בהחלט לא חוויה שאני מאחל לאף אחד אחר, אבל אם הייתי צריך להסגר עם מישהו, המשפחה שלי תהיה הבחירה מספר אחת שלי.

ובעלי אכן זכה לצאת למסע הסקי שנקבע מחדש במרץ. אבל בזמן שהוא איננו, הבן שלנו חלה בשפעת (אה-הו).