יום האלצהיימר העולמי
"היי סבא," אמרתי כשנכנסתי לחדר האחיות הסטרילי, אך המנחם בצורה מוזרה. שם הוא ישב, האיש שתמיד היה דמות מתנשאת בחיי, זה שקראתי לו בגאווה סבא וסבא רבא לבן שלי בן השנה. הוא נראה עדין ושליו, יושב על קצה מיטת בית החולים שלו. קולט, סבתא החורגת שלי, דאגה שהוא ייראה במיטבו, אבל מבטו נראה מרוחק, אבוד בעולם שמעבר להישג ידנו. עם הבן שלי בגרור, התקרבתי בזהירות, לא בטוח איך האינטראקציה הזו תתפתח.
כשהדקות נקפו, מצאתי את עצמי יושב ליד סבא, מנהל שיחה חד-צדדית על החדר שלו ועל סרט המערבון בשחור-לבן שמתנגן בטלוויזיה. למרות שהתגובות שלו היו מועטות, אספתי תחושת נחמה בנוכחותו. אחרי אותה ברכה ראשונית, זנחתי כותרות פורמליות ופניתי אליו בשמו. הוא כבר לא זיהה אותי כנכדתו או את אמי כבתו. אלצהיימר, בשלב המאוחר שלו, גזלה ממנו באכזריות את הקשרים האלה. למרות זאת, כל מה שהשתוקקתי אליו זה לבלות איתו, להיות מי שהוא תפס אותי.
ללא ידיעתי, הביקור הזה סימן את הפעם האחרונה שהייתי רואה את סבא לפני ההוספיס. ארבעה חודשים לאחר מכן, נפילה טראגית הובילה לשבירת עצמות, והוא לא חזר אלינו. מרכז ההוספיס סיפק נחמה לא רק לסבא, אלא גם לקולט, אמא שלי ואחיה במהלך אותם ימים אחרונים. כשהוא עבר מהחיים האלה, לא יכולתי שלא להרגיש שהוא כבר עוזב בהדרגה מהתחום שלנו במהלך השנים האחרונות.
סבא היה דמות מתנשאת בקולורדו, נציג מדינה מוערך לשעבר, עורך דין יוקרתי ויושב ראש של מוסדות רבים. בצעירותי הוא התבלט, בזמן שעדיין ניסיתי לנווט בבגרות הצעירה בלי הרבה שאיפה למעמד או הערכה. המפגשים שלנו היו נדירים, אבל כשהייתה לי ההזדמנות להיות בקרבתו, רציתי לנצל את ההזדמנות להכיר את סבא טוב יותר.
בתוך התקדמות האלצהיימר, משהו השתנה בתוך סבא. האיש הידוע במוחו המבריק החל לחשוף צד ששמר עליו - את חום ליבו. הביקורים השבועיים של אמא שלי טיפחו שיחות עדינות, אוהבות ומשמעותיות, אפילו כשהצלילות שלו ירדה, ובסופו של דבר, הוא הפך ללא מילולי. הקשר שלו עם קולט נשאר ללא הפרעה, ניכר מההבטחות שהוא ביקש ממנה בביקורי האחרון במוסד הסיעודי.
עברו חודשים מאז פטירתו של סבא, ואני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה מטרידה: איך נוכל להגיע להישגים יוצאי דופן כמו שליחת אנשים לירח, ובכל זאת אנחנו עדיין מתמודדים עם הייסורים של מחלות כמו אלצהיימר? מדוע מוח כל כך מבריק היה צריך לעזוב את העולם הזה באמצעות מחלה נוירולוגית ניוונית? למרות שתרופה חדשה מציעה תקווה לאלצהיימר בתחילת הדרך, היעדר תרופה משאיר אנשים כמו סבא לסבול את האובדן ההדרגתי של עצמם ושל עולמם.
ביום האלצהיימר העולמי הזה, אני מפציר בכם לעבור מעבר למודעות גרידא ולהרהר בחשיבותו של עולם ללא המחלה קורעת הלב הזו. האם היית עד למחיקה איטית של הזכרונות, האישיות והמהות של אדם אהוב עקב אלצהיימר? תארו לעצמכם עולם שבו נחסכת ממשפחות הייסורים של צפייה ביקיריהם מתפוגגים. דמיינו חברה שבה מוחות מבריקים כמו של סבא יכולים להמשיך לחלוק את חוכמתם וחוויותיהם, ללא כבולים מהמגבלות של הפרעות ניווניות.
קחו בחשבון את ההשפעה העמוקה של שימור המהות של מערכות היחסים האהובות שלנו - חווית השמחה שבנוכחותם, ללא עול מהצל של אלצהיימר. החודש, תנו לנו להיות סוכני השינוי, לתמוך במחקר, לתמוך בהגדלת המימון, ולהגביר את המודעות לגבי האגרה של אלצהיימר על משפחות ויחידים.
ביחד, נוכל לעבוד לקראת עתיד שבו אלצהיימר נדחק להיסטוריה, והזיכרונות של יקירינו נשארים חיים, מוחותיהם בהיר. יחד, נוכל להביא תקווה וקידמה, ובסופו של דבר לשנות את חייהם של מיליונים לדורות הבאים. תן לנו לדמיין עולם שבו זיכרונות מתקיימים, ואלצהיימר הופך לאויב מרוחק ומובס, המבטיח מורשת של אהבה והבנה.