גבולות הם יפים: מה למדתי מעבודה עם ילדים בגיל הגן עם אוטיזם

זה היה לפני 10 שנים כאשר קיבלתי לראשונה את תפקידי כפרא-מקצוען בכיתה לגיל הרך במערכת בתי הספר צ'רי קריק. ידעתי שאני אוהב לעבוד עם ילדים, במיוחד אלה מתחת לחמש. הכיתה הזו נועדה להיות מיוחדת עבורי, זו הייתה כיתה לגיל הרך עבור ילדים בגילאי שנתיים עד חמש שאובחנו עם אוטיזם או סגנונות למידה כמו אוטיזם.

בדיוק עזבתי סביבת עבודה שהייתה הכי רעילה שאפשר לדמיין. התעללות מלוטשת כדי להיראות כמו הערצה ואהבה הייתה מה שהכרתי במשך שנים לפני שלקחתי את העבודה שלי כפארה ב-2012. לא היה לי מושג שאני מסתובבת עם PTSD בלתי ניתנת למדידה, ובאמת שלא היה לי מושג איך לטפל בזה. את עצמי בצורה בריאה. הבנתי שאני יצירתי ושובב ונלהב לעבוד עם ילדים.

כשהסתכלתי סביבי בכיתה החדשה שלי ביום הראשון, יכולתי לראות שהתפוצצות הצבע העיקרית שהשתלטה בדרך כלל על סביבת הגן הושתקה על ידי יריעות פלסטיק גליות שהוצמדו למדפי העץ. לא היו תלויים כרזות על הקירות, וכל השטיח העגול במרכז הקדמי של החדר ניתן למצוא על הרצפות. פגשתי את הפגישה הראשונה שלנו של ילדים, ארבעה לבבות צעירים שהיו ברובם לא מילוליים. הילדים האלה, למרות שברובם לא היו מסוגלים לתקשר כפי שהייתי רגילה, היו מלאים בתשוקות ותחומי עניין. ראיתי איך כיתה המיועדת למשחק שקט ומכוון הייתה דרך לילדים האלה לא להיות מוצפים כל כך מהסביבה שלהם. גירוי יתר עלול להוביל להתמוטטות, לתחושה שהעולם יורד מהציר שלו ולא צודק שוב. מה שהתחלתי להבין, כשימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לשנים, הוא שכל כך השתוקקתי לסביבה מובנית ושקטה שתתקיים בעצמי.

שמעתי בעבר "גדל מכאוס, מבין רק כאוס." זה היה כל כך נכון עבורי בזמן חיי כשעבדתי כפאר. הייתי אדם צעיר, המתמודד עם הקץ הסוער של נישואי הוריי, והקיום הפרוע והמזיק עם העשייה המקצועית הקודמת שלי. מערכת היחסים שלי עם החבר שלי הנציחה את הבלגן הכאוטי שהתעוררתי, אכלתי וישנתי בו. לא היה לי חזון של חיים ללא דרמה ונראה היה לי כמו מערבולת אבק של חוסר ביטחון וחוסר החלטיות. מה שמצאתי בעבודה שלי בכיתה מובנית היה שהחיזיות של לוח הזמנים הביאה לי נחמה, לצד התלמידים שלי. למדתי, מהקולגות שלי ומאנשי המקצוע שעבדתי לצידם, שחשוב לעשות מה שאתה אומר שאתה הולך לעשות, כשאתה אומר שאתה הולך לעשות את זה. התחלתי גם להבין את העובדה שאנשים יכולים לשרת אחרים מבלי לצפות לתמורה. שני המושגים הללו היו זרים לי אבל דחפו אותי לקראת תחילתו של קיום בריא יותר.

תוך כדי העבודה בכיתה, למדתי שגבולות הם קריטיים, ולדרוש מה שאתה צריך זה לא אנוכי אלא הכרחי.

התלמידים שלי, המיוחדים להפליא ומחוברים בצורה קסומה, לימדו אותי יותר ממה שאי פעם יכולתי לקוות ללמד אותם. בגלל הזמן שלי בכיתה המיועדת לסדר, לניבוי וחיבור אמיתי ואמיתי, הצלחתי לצעוד בעצמי בדרך של אי-סדר לקראת אותנטיות ובריאות. אני חייב כל כך הרבה מהאופי שלי לאלה שלא הצליחו להפגין את העומק שלהם בצורה שהחברה כולה מבינה. עכשיו, הילדים שעבדתי איתם הם בחטיבת הביניים ועושים דברים מדהימים. אני מקווה שכל מי שפוגש אותם ילמד כמוני, שגבולות הם יפים, וחופש ניתן למצוא רק ביסוד של הצפוי.