חודש מטפלות משפחה ארצי

כשזה מגיע לסבא וסבתא מצד אמי, היה לי מזל גדול. אביה של אמי חי עד גיל 92. ואמה של אמי עדיין בחיים בגיל 97. רוב האנשים לא זוכים לבלות כל כך הרבה זמן עם סבא וסבתא ורוב הסבים לא זוכים לחיות חיים ארוכים כל כך. אבל, עבור סבתי, השנים האחרונות לא היו קלות. ובגלל זה, הם לא היו קלים לאמא שלי (שטפלה בה במשרה מלאה עד לפני כמה חודשים) ולדודה שלי פאט (שממשיכה להיות המטפלת החיה שלה, במשרה מלאה) . אמנם אני אסיר תודה לנצח לשניהם על שהקדישו שנים של פרישתם כדי להשאיר את סבתא שלי עם משפחתה, אבל אני רוצה להקדיש דקה, לכבוד חודש המודעות למטפלים במשפחה, לדבר על איך לפעמים, הבחירות הטובות וההגיוניות ביותר נראות אוהב את הדבר הלא נכון לעשות ויכול להיות הבחירות הקשות ביותר בחיינו.

במהלך שנות ה-90 המוקדמות שלה סבתא שלי חיה חיים נחמדים. תמיד אמרתי לאנשים שאני מרגיש שגם בגיל מבוגר איכות החיים שלה טובה. היא ערכה את משחק האגרוף השבועי שלה, התכנסה פעם בחודש לארוחת צהריים לנשים עם חברות, הייתה חלק ממועדון קרושה והלכה למיסה בימי ראשון. לפעמים נדמה היה שהחיים החברתיים שלה היו מספקים יותר משלי או מבני הדודים שלי שהיו בשנות ה-20 וה-30 שלנו. אבל למרבה הצער, הדברים לא יכלו להישאר כך לנצח ובשנים האחרונות היא הפכה לרעה. סבתא שלי התחילה להתקשות לזכור דברים שקרו זה עתה, היא שאלה את אותן שאלות שוב ושוב, והיא אפילו התחילה לעשות דברים שהיו מסוכנים לעצמה או לאחרים. היו זמנים שבהם אמא שלי או דודה פאט התעוררו לסבתא שלי ניסתה להדליק את הכיריים ולבשל ארוחת ערב. פעמים אחרות, היא הייתה מנסה להתרחץ או להסתובב ללא שימוש בהליכון שלה ונופלת, בחוזקה, על רצפת אריחים.

היה ברור לי ולבן דודי, שאמא שלו היא דודתי פט, שעול המטפלים גובה מהם מחיר ממשי. על פי מינהל לחיים בקהילהמחקרים מצביעים על כך שלטיפול יכול להיות מחיר רגשי, פיזי וכלכלי משמעותי. מטפלים יכולים לחוות דברים כמו דיכאון, חרדה, מתח וירידה בבריאות שלהם. למרות שלאמא שלי ולדודה פט יש עוד שלושה אחים, שניים מהם גרים קרוב מאוד, הם לא קיבלו את העזרה והתמיכה שהם היו צריכים כדי לטפל בבריאות הפיזית, הרגשית והנפשית שלהם ולטפל בסבתא שלי בו זמנית . אמא שלי מעולם לא קיבלה הפסקה למשך זמן משמעותי. ה"הפסקה" היחידה של דודתי הייתה ללכת לביתה של בתה (של בן דוד שלי) לצפות בשלושת הבנים שלה מתחת לגיל שלוש. לא הרבה הפסקה. וגם דודתי טיפלה בסבא שלנו לפני מותו. האגרה הפכה אמיתית מאוד, מהר מאוד. הם נזקקו לעזרה מקצועית, אבל אחיהם לא הסכימו לכך.

הלוואי שהיה לי סוף טוב לחלוק על איך המשפחה שלי פתרה את הבעיה הזו. אמא שלי, שהתמודדה עם בעיה עם דודי, עברה לקולורדו כדי להיות בקרבתי ולמשפחתי. זה אמנם נתן לי שקט נפשי, בידיעה שאמא שלי כבר לא במצב הזה, אבל זה היה אומר לדאוג לדודה שלי יותר מאי פעם. ובכל זאת, שתי הדודות האחרות שלי ודודי אחד לא יסכימו לשום סוג של סיוע משמעותי. מכיוון שדודי הוא ייפוי הכוח שלה, לא יכולנו לעשות יותר מדי. נראה היה שאחת הדודות שלי (שלא גרה בבית עם סבתא שלי) הבטיחה לאבא שלהן כשהיה לקראת סוף חייו, שלעולם לא תכניס את אמם למגורים מבוגרים. מנקודת המבט של בת דודתי, אני, אמא שלי ודודה פט שלי, ההבטחה הזו כבר לא הייתה ריאלית והשמירה על סבתא שלי בבית עשתה לה בעצם שירות רע. היא לא קיבלה את הטיפול לה הייתה זקוקה כי אף אחד במשפחתי אינו איש מקצוע מיומן בתחום הבריאות. כאתגר נוסף דודתי פאט, כרגע האדם היחיד שגר בבית עם סבתי, היא חירשת. לדודה שלי היה קל לעמוד בהבטחתה כשהיא יכולה לחזור הביתה בלילה לשקט ושלווה, בלי לדאוג שאמה הקשישה עלולה להדליק את הכיריים בזמן שישנה. אבל זה לא היה הוגן להטיל את האחריות הזו על אחיותיה שידעו שהגיע הזמן לשלב הבא בטיפולה של סבתי.

אני מספר את הסיפור הזה כדי לציין שהנטל של המטפל הוא אמיתי, משמעותי ויכול להיות מחניק. זה גם לציין שלמרות שאני אסיר תודה לאלה שעזרו לסבתא שלי לשמור על חייה, בביתה ובשכונה האהובים כל כך הרבה שנים, לפעמים להיות בבית זה לא הדבר הכי טוב. לכן, בזמן שאנו שרים את השבח של אלה שמקריבים על מנת לטפל באדם אהוב, אני גם רוצה להכיר בכך שהבחירה לפנות לעזרה מקצועית אינה בחירה פחות אצילית לעשות עבור אלה שאכפת לנו מהם.