חודש חינוך לבטיחות מזון

לכבוד חודש החינוך הלאומי לבטיחות מזון, יש לי סיפור לקח לכל המטפלים בילדים.

יש לי שני ילדים, עכשיו חמישה ושבעה. בקיץ 2018, הילדים ואני נהנינו מסרט וקצת פופקורן. הצעיר שלי, פורסט, התחיל לנקות (כמו פעוטות קטנים לפעמים) על פופקורן אבל הוא השתעל מהר מאוד ונראה בסדר. מאוחר יותר באותו ערב, שמעתי קול צפצופים רך מאוד שהגיע מהחזה שלו. המוח שלי הלך לפופקורן לרגע, אבל אז חשבתי שאולי זו רק ההתחלה של הצטננות. העבר כמה ימים קדימה וקול הצפצופים נשאר אך לא נראו תסמינים אחרים. לא היה לו חום, נזלת או שיעול. נראה היה שהוא משחק וצחק ואוכל אותו דבר כמו תמיד. עדיין לא הייתי מודאג במיוחד, אבל דעתי נסחפה חזרה לאותו לילה של פופקורן. קבעתי תור לרופא מאוחר יותר באותו שבוע ולקחתי אותו להיבדק.

הצפצופים נמשכו, אבל הם היו רכים מאוד. כשלקחתי את הבן שלנו לרופא, הם בקושי שמעו כלום. הזכרתי את סתימת הפופקורן, אבל בהתחלה הם לא חשבו שזה זה. המשרד ערך כמה בדיקות והתקשר אליי למחרת להביא אותו לטיפול נבולייזר. לוחות הזמנים שלנו לא אפשרו תור למחרת אז חיכינו עוד כמה ימים כדי להביא אותו. הרופא לא נראה מודאג מהעיכוב וגם אנחנו לא. בשלב הזה, היינו כנראה בערך שבוע וחצי מערב הפופקורן והסרטים. הבאתי אותו למשרדו של הרופא לטיפול נבולייזר בציפייה מלאה להוריד אותו במעון ולחזור לעבודה לאחר מכן, אבל היום לא עבר בדיוק כמתוכנן.

יש לי הערכה עצומה לרופאי הילדים שמטפלים בבנו. כשהגענו לטיפול, חזרתי על הסיפור שוב לרופא אחר וציינתי שאני עדיין שומע את הצפצופים ללא תסמינים אחרים. היא הסכימה שזה מאוד מוזר ושזה לא התאים לה. היא התקשרה לבית החולים לילדים כדי להתייעץ איתם והם הציעו שנביא אותו כדי להיבדק על ידי צוות אף אוזן גרון (אוזן, אף, גרון) שלהם. אבל כדי להיראות על ידם, היינו צריכים לעבור את חדר המיון.

הגענו לבית החולים לילדים באאורורה קצת מאוחר יותר באותו בוקר ונכנסנו למיון. עצרתי הביתה בדרך לשם לקחת כמה דברים למקרה שנגמר שם כל היום. הם ציפו לנו, אז לא לקח הרבה זמן עד שכמה אחיות ורופאים שונים בדקו אותו. כמובן, הם לא יכלו לשמוע צפצופים בהתחלה, ובשלב זה, אני מתחיל לחשוב שזה הרבה היפוך לחינם. ואז, לבסוף, רופא אחד שמע משהו חלוש בצד שמאל של החזה שלו. ובכל זאת, אף אחד לא נראה מודאג במיוחד בשלב זה.

צוות אף אוזן גרון אמר שהם מתכוונים להוריד לו משקף כדי לראות טוב יותר, אבל חשבו שיש סיכוי גבוה שהם לא ימצאו כלום. זה היה רק ​​אמצעי זהירות כדי לוודא ששום דבר לא בסדר. הניתוח נקבע מאוחר יותר באותו ערב כדי לתת מרווח בין הארוחה האחרונה שלו לבין המועד שבו יקבל הרדמה. צוות אף אוזן גרון האמין שזה יהיה מהיר - פנימה והחוצה תוך כ-30-45 דקות. אחרי כמה שעות עם הצוות המנתח, הם הצליחו סוף סוף להסיר שוק גרעיני פופקורן (אני חושב שככה קוראים לזה) מהריאות של פורסט. המנתח אמר שזה ההליך הארוך ביותר שהם השתתפו בו אי פעם (הרגשתי קצת התרגשות לגבי זה מצידם, אבל זו הייתה קצת פאניקה מצידי).

חזרתי לחדר ההתאוששות כדי להחזיק את האיש הקטן שלי במשך השעות הבאות בזמן שהוא התעורר. הוא בכה וילל ולא יכול היה לפקוח את עיניו לפחות שעה. זו הייתה הפעם היחידה שהבחור הקטן הזה היה נסער לאורך כל שהותנו בבית החולים. אני יודע שהגרון שלו כאב והוא היה מבולבל. פשוט שמחתי שהכל נגמר ושהוא יהיה בסדר. הוא התעורר לגמרי מאוחר יותר באותו ערב ואכל איתי ארוחת ערב. התבקשנו להישאר ללון כי רמות החמצן שלו ירדו ורצו להשאיר אותו להשגחה ולוודא שהוא לא יחטוף זיהום מאחר ששוק הפופקורן היה מונח שם כמעט שבועיים. שוחררנו למחרת ללא תקלות והוא חזר לקדמותו כאילו כלום לא קרה מעולם.

להיות הורה או מטפל לילדים זה קשה. אנחנו באמת מנסים לעשות כמיטב יכולתנו למען הנאגטס הקטנים האלה ולא תמיד אנחנו מצליחים. הרגע הכי קשה עבורי היה כשהייתי צריך לצאת מחדר הניתוח בזמן שהכניסו אותו להרדמה ויכולתי לשמוע אותו צורח "אמא". הזיכרון הזה חרוט במוחי ונתן לי פרספקטיבה חדשה לגמרי על החשיבות של בטיחות מזון. היה לנו מזל שזו הייתה תקרית קטנה בהשוואה למה שיכול היה להיות. היו כמה שנים שבהן אסור היה להכניס פופקורן למשק הבית שלנו.

הרופאים שלנו לא המליצו על פופקורן, ענבים (אפילו חתוכים) או אגוזים לפני גיל חמש. אני יודע שזה אולי נראה קיצוני, אבל הם הזכירו שלפני גיל זה לילדים אין את הבשלות הגאג ריפלוקס הדרושה כדי למנוע חנק. שמרו על הילדים האלה בטוחים ואל תאכילו את הפעוטות שלכם בפופקורן!