חודש מודעות לבריאות הנפש

לאורך השנה, נושאים ראויים רבים מקבלים חודש ייעודי של "מודעות". חודש מאי הוא חודש המודעות לבריאות הנפש. בריאות הנפש היא נושא קרוב ויקר ללבי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. אני מטפל מורשה משנת 2011. עבדתי בתחום בריאות הנפש יותר מזה וחייתי עם בעיות נפשיות אפילו יותר זמן. התחלתי לקחת תרופות נוגדות דיכאון גם נגד דיכאון וגם נגד חרדה בזמן לימודיי בקולג' ובשנת 2020, בגיל 38, אובחנתי עם ADHD בפעם הראשונה. בראייה לאחור בהיותי 20/20, ובידוע מה אני יודע עכשיו, אני יכול להסתכל אחורה ולראות שבעיות בריאות הנפש שלי נוכחות מאז ילדותי. בידיעה שהמסע שלי אינו ייחודי ושלעיתים ההקלה מדיכאון, צורות שונות של חרדה ובעיות אחרות כמו הפרעת קשב וריכוז לא מגיעה עד מאוחר יותר בחיים, הרעיון של מודעות לבריאות הנפש נראה לי כפול. יש צורך קולקטיבי במודעות מוגברת סביב בריאות הנפש, אבל יש גם מודעות אינדיבידואלית עמוקה יותר שחייבת להתקיים.

הרעיון שממנו נולד הפוסט הזה, שאתה לא יודע מה אתה לא יודע כי אתה לא יודע את זה, לא יכול להיות נכון יותר מאשר בכל הנוגע לבריאות הנפש, או יותר נכון, מחלות נפש. באותו האופן שבו מישהו שמעולם לא חווה אפיזודה של דיכאון רציני או חרדה משתקת יכול רק לנחש ניחוש אמפתי ומשכיל לגבי איך זה, מי שחי את רוב חייו עם מוח שאינו מאוזן מבחינה כימית יכול לקבל תקופה קשה לזהות כשמשהו לא ממש כשורה. רק כאשר טיפול תרופתי וטיפול מתקנים את הבעיה ואדם יכול לחוות את החיים עם מוח מאוזן כימית, ותובנה חדשה שפותחה באמצעות טיפול, אלו הסובלים מבעיות כמו דיכאון כרוני וחרדה הופכים מודעים לחלוטין לכך שמשהו לא היה בסדר בהתחלה מקום. זה כמו להרכיב משקפי מרשם ולראות בבירור בפעם הראשונה. עבורי, לראות בבהירות בפעם הראשונה פירושו להיות מסוגל לנסוע בכביש המהיר בלי לסבול מכאבים בחזה ולא לפספס מקומות מכיוון שהייתי מודאג מכדי לנהוג. בגיל 38, בעזרת תרופות מיקוד, לראות בבירור היה להבין ששמירה על מיקוד ומוטיבציה כדי להשלים משימות לא אמורה להיות כל כך קשה. הבנתי שאני לא עצלן ופחות מסוגל, חסר לי דופמין וחיה עם מוח שיש לו ליקויים הקשורים לתפקוד מנהלים. העבודה שלי בטיפול ריפאה את מה שתרופות לעולם לא יכלו לתקן והפכה אותי למטפל רחום ויעיל יותר.

בחודש מאי הקרוב, כשחשבתי על המשמעות של החשיבות של הבאת המודעות לנושאים של בריאות הנפש עבורי, אני מבינה שזה אומר לדבר. זה אומר להיות קול שעוזר להפחית סטיגמה ולשתף את החוויה שלי כך שמישהו אחר עשוי גם להבין שמשהו במוח שלו לא ממש תקין ולבקש עזרה. כי איפה שיש מודעות, יש חופש. חופש הוא הדרך הטובה ביותר שאני יכול לתאר איך זה מרגיש לחיות את החיים בלי חרדה מתמדת וענן אפל של דיכאון.