צער ובריאות הנפש

אבי של בני נפטר במפתיע לפני ארבע שנים; הוא היה בן 33 ואובחן כחולה הפרעת דחק פוסט טראומטית, חרדה ודיכאון שנה לפני כן. בזמן מותו היה בני בן שש, ואני זה ששברתי את לבו עם החדשות בזמן ששלי התנפץ כשראיתי את כאבו.

סיבת המוות נותרה לא ידועה במשך מספר חודשים. מספר המסרים והשאלות שקיבלתי מאנשים זרים על מותו לא נספר. רובם הניחו שהוא התאבד. אדם אחד אמר לי שהם באמת רוצים לדעת את סיבת המוות שלו כי זה ייתן להם סגירה. באותה נקודה הייתי בשלב הכעס של האבל ואמרתי לאותו אדם שהסגירה שלהם לא משמעותה עבורי משום שיש לי בן לגדל לבד שלעולם לא יהיה לו סגירה. כעסתי על כולם שחשבו שההפסד שלהם גדול יותר משל הבן שלי. מי הם שחשבו שיש להם מקום בחייו של ג'ים כשרובם לא דיברו איתו שנים! כעסתי.

בראשי, מותו קרה לנו ואף אחד לא יכול להתייחס לכאב שלנו. אלא שהם יכולים. משפחות של ותיקים ואלה שאיבדו אדם קרוב מסיבות לא ידועות יודעים בדיוק מה עבר עלי. במקרה שלנו, משפחות וחברים של ותיקים פרוסים. חיילים מפוזרים חווים רמות גבוהות של טראומה כשנשלחים לאזורי מלחמה. ג'ים היה באפגניסטן במשך ארבע שנים.

אלן ברנהרדט (2009) ב"עלייה לאתגר "בטיפול בוותיקי OEF / OIF עם התרחשות משותפת של PTSD והפרעות חומרים, לימודי סמית 'במכללת סמית', מגלה כי על פי סקר אחד (Hoge et al., 2004), אחוז גבוה של חיילי הצבא והים ששירתו בעירק ובאפגניסטן חוו טראומה קרבית קשה. לדוגמא, 95% מהנחתים ו -89% מחיילי הצבא המשרתים בעירק חוו תקיפה או מארב, ו -58% מחיילי הצבא המשרתים באפגניסטן חוו זאת. אחוזים גבוהים של שלוש קבוצות אלה חוו גם ירי ארטילרי, רקטות או מרגמות נכנסות (92%, 86% ו -84% בהתאמה), ראו גופות מתים או שרידי אדם (94%, 95% ו -39% בהתאמה). או הכיר מישהו שנפצע קשה או נהרג (87%, 86% ו -43% בהתאמה). ג'ים נכלל בנתונים הסטטיסטיים הללו, למרות שהוא חיפש טיפול בחודשים שלפני מותו יתכן שהיה קצת מאוחר מדי.

פעם אחת אחרי ההלוויה הסירו את אבקיה, ולאחר מחאה רבה, בני ואני עברנו לגור עם הוריי. בשנה הראשונה הפכה נסיעה זו לכלי התקשורת הגדול ביותר שלנו. הבן שלי במושב האחורי עם שיער חלקלק לאחור ועיניים רעננות היה פותח את ליבו ומתפרק על רגשותיו. אני קולט הצצות לאביו דרך עיניו והדרך בה הוא מתאר את רגשותיו, ואת חיוך הצד הסוער. ג'יימס היה שופך את ליבו באמצע פקק תנועה בכביש המהיר 270. הייתי אוחז בהגה ומונע את הדמעות.

אנשים רבים הציעו לי לקחת אותו לייעוץ, שמותו הפתאומי של אביו הוותיק יהיה משהו שילד באמת נאבק איתו. חברים צבאיים לשעבר הציעו לנו להצטרף לקבוצות תמיכה ונסיגה בכל רחבי הארץ. רק רציתי להספיק בזמן לפעמון שלו בבית הספר 8:45 וללכת לעבודה. רציתי להישאר הכי נורמלי שאפשר. מבחינתנו, נורמלי היה ללכת לבית הספר ולעבוד כל יום ופעילות מהנה בסופי שבוע. החזקתי את ג'יימס באותו בית ספר; הוא היה בגן בזמן מות אביו ולא רציתי לעשות יותר מדי שינויים. עברנו כבר לבית אחר וזה היה מאבק גדול יותר עבורו. לפתע ג 'יימס היה תשומת הלב של לא רק אני, אלא של סבא וסבתא ודודותיו.

המשפחה והחברים שלי הפכו למערכת תמיכה ענקית. יכולתי לסמוך על כך שאמי תשתלט בכל פעם שהרגשתי מוצפת ברגשות או זקוקה להפסקה. הימים הקשים ביותר היו שבהם בני המתנהג היטב היה מתמודד עם מה לאכול ומתי להתקלח. כמה ימים הוא היה מתעורר בבוקר ובוכה מחלומות על אביו. באותם ימים הייתי לובשת את הפנים האמיצות שלי, לוקחת את היום חופש מהעבודה ובית הספר ומבלה את היום בשיחה איתו ומנחמת אותו. מתישהו מצאתי את עצמי נעול בחדר שלי בוכה יותר מכל תקופה אחרת בחיי. ואז היו ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה כי החרדה שלי אמרה לי שאצא מהדלת אוכל למות ואז לבני יהיו שני הורים מתים. שמיכה כבדה של דיכאון כיסתה את גופי ומשקל האחריות הרים אותי בו זמנית. עם תה חם ביד אמא שלי שלפה אותי מהמיטה, וידעתי שהגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע ולהתחיל לרפא את הצער.

אני אסיר תודה לעבוד בסביבה רחומה ובטוחה שבה אוכל להיות גלוי לב עם עמיתי על חיי. יום אחד במהלך ארוחת צהריים ולמדנו פעילות, עברנו סביב השולחן ושיתפנו המון חוויות חיים. לאחר השיתוף שלי, פנו אלי לאחר מכן כמה אנשים והציעו לי לפנות לתכנית הסיוע שלנו לעובדים. תוכנית זו הייתה האור המנחה שעלי לעבור. הם סיפקו לבני ואני מפגשי טיפול שעזרו לנו לפתח כלי תקשורת שיעזרו לנו להתמודד עם האבל ולדאוג לבריאות הנפש שלנו.

אם אתה, קולגה או אהוב עובר תקופות קשות עם קשיים נפשיים, הושיט יד, דבר. תמיד יש מישהו שמוכן לעזור לך בכך.