הרפתקה רפואית

"גבירותי ורבותי, יש לנו נוסע הזקוק לסיוע רפואי; אם יש נוסעים על הסיפון עם הכשרה רפואית, אנא צלצל על כפתור ההתקשרות מעל המושב שלך." כשההודעה הזו על טיסת העיניים האדומות שלנו מאנקורג' לדנבר נרשמה בצורה מעורפלת במצבי בהכרה למחצה, הבנתי שאני הנוסע שזקוק לסיוע רפואי. אחרי שבוע של הרפתקאות מדהימות באלסקה, הטיסה הביתה התבררה כהרפתקנית אפילו יותר.

אשתי ואני בחרנו בטיסה של Redeye כי זו הייתה הטיסה הישירה היחידה חזרה הביתה והיא תאפשר לנו יום נוסף בטיול שלנו. ישנתי יותר משעה כשאני זוכרת שישבתי כדי לשנות תנוחה. הדבר הבא שאני יודע שאשתי שאלה אותי אם אני בסדר, ואמרה לי שהתעלפתי לתוך המעבר. כשהתעלפתי שוב אשתי צלצלה לדיילת, מה שגרם להכרזה. עברתי פנימה ויצאתי מההכרה אך שמעתי את ההודעה והודעתי למספר אנשים שעומדים מעלי. אחד היה הדיילת, אחר היה חובש לשעבר בחיל הים, ואחר היה סטודנט לאחיות שגם לו ניסיון וטרינרי של שנים. לפחות זה מה שגילינו אחר כך. כל מה שידעתי זה שהרגשתי כאילו מלאכים שומרים עליי.

הצוות הרפואי שלי לא הצליח לקבל דופק אבל שעון ה-Fitbit שלי קרא עד 38 פעימות לדקה. הם שאלו אותי אם אני מרגיש כאבים בחזה (לא הרגשתי), מה אכלתי או שתיתי לאחרונה, ואילו תרופות אני לוקח. היינו בחלק מרוחק של קנדה באותו זמן, כך שהסטה לא הייתה אופציה. ערכה רפואית הייתה זמינה והם הודבקו לרופא על הקרקע שהמליץ ​​על חמצן ואירוח. הסטודנטית לאחיות ידעה לתת את החמצן ואת ה-IV, מה שייצבו אותי עד שהגענו לדנבר שם יחכו פרמדיקים.

צוות הטיסה ביקש מכל שאר הנוסעים להישאר בישיבה כדי שהפרמדיקים יוכלו לעזור לי לרדת מהמטוס. שלחנו מילת תודה קצרה לצוות הרפואי שלי והצלחתי ללכת לדלת, אבל אז ליוויתי בכיסא גלגלים עד לשער, שם קיבלתי א.ק.ג. מהירה והועמסתי על גבי ארגז. ירדנו במעלית ובחוץ לאמבולנס שהמתין שלקח אותי לבית החולים של אוניברסיטת קולורדו. עוד א.ק.ג, עוד IV ובדיקת דם יחד עם בדיקה הביאו אבחנה של התייבשות ושוחררתי ללכת הביתה.

למרות שהיינו אסירי תודה שהגענו הביתה, אבחנת ההתייבשות לא עמדה כמו שצריך. סיפרתי לכל הצוות הרפואי שאכלתי כריך חריף לארוחת ערב בלילה הקודם ושתיתי איתו שתי כוסות סולו של מים. אשתי חשבה שאני גוסס במטוס והצוות הרפואי שלי במטוס בהחלט חשב שזה רציני, אז הרעיון שאני פשוט צריך לשתות יותר מים נראה סוריאליסטי.

למרות זאת, נחתי ושתיתי הרבה נוזלים באותו יום והרגשתי נורמלי לחלוטין למחרת. הייתי במעקב עם הרופא האישי שלי מאוחר יותר באותו שבוע ובדקתי בסדר. עם זאת, בשל חוסר האמון שלי באבחון ההתייבשות וההיסטוריה המשפחתית שלי, הוא הפנה אותי לקרדיולוג. כמה ימים לאחר מכן, הקרדיולוג עשה יותר א.ק.ג. ובדיקת אקו לב שהייתה תקינה. היא אמרה שהלב שלי בריא מאוד, אבל שאלה איך אני מרגישה עם מוניטור לב במשך 30 יום. בידיעה שאחרי מה שהיא עברה אשתי תרצה שאהיה בטוח לחלוטין, אמרתי כן.

למחרת בבוקר, קיבלתי הודעה חמורה מהקרדיולוג שהלב שלי עצר לכמה שניות במהלך הלילה ועלי לפנות לאלקטרופיזיולוג מיד. נקבע פגישה לאותו אחר הצהריים. א.ק.ג נוסף ובדיקה קצרה הביאו לאבחנה חדשה: עצירת סינוס וסינקופה וסובאגלית. הרופא אמר שבגלל שהלב שלי עצר במהלך השינה ואני ישנתי זקוף במטוס, המוח שלי לא הצליח לקבל מספיק חמצן אז התעלפתי. הוא אמר שאם היו מצליחים להשכיב אותי הייתי בסדר, אבל בגלל שנשארתי במושב המשכתי להתעלף. התרופה למצבי הייתה קוצב לב, אבל לאחר שענה על מספר שאלות הוא אמר שזה לא דחוף במיוחד ואני צריך ללכת הביתה ולדבר על זה עם אשתי. שאלתי אם יש סיכוי שהלב שלי יעצור ולא יתחיל שוב, אבל הוא אמר שלא, הסכנה האמיתית היא שאתעלף שוב בנהיגה או בראש המדרגות ואגרום לפגיעה בעצמי ובאחרים.

הלכתי הביתה ושוחחתי על זה עם אשתי, שכמובן הייתה מאוד בעד קוצב הלב, אבל היו לי ספקות. למרות ההיסטוריה המשפחתית שלי, אני רץ שנים רבות עם דופק מנוחה של 50. הרגשתי שאני צעירה מדי ובריאה מדי כדי לקבל קוצב לב. אפילו האלקטרופיזיולוג כינה אותי "איש צעיר יחסית". בוודאי היה גורם אחר שתורם. גוגל לא התברר כידידתי שכן ככל שאספתי יותר מידע, כך התבלבלתי יותר. אשתי העירה אותי בלילה כדי לוודא שאני בסדר ולפי דרישתה קבעתי את הליך קוצב הלב, אבל הספקות שלי נמשכו. כמה דברים נתנו לי את הביטחון להמשיך. הקרדיולוג המקורי שראיתי עקב אחריי ואישר שהפסקות הלב עדיין מתרחשות. היא אמרה שהיא תמשיך להתקשר אליי עד שאקבל את קוצב הלב. חזרתי גם לרופא האישי שלי, שענה על כל השאלות שלי ואישר את האבחנה. הוא הכיר את האלקטרופיזיולוג ואמר שהוא טוב. הוא אמר שלא רק שזה ימשיך לקרות, אלא שזה כנראה יחמיר. אני סומך על הרופא שלי והרגשתי טוב יותר לגבי המשך הדרך לאחר שדיברתי איתו.

אז בשבוע הבא הפכתי לחבר במועדון קוצבי הלב. הניתוח וההחלמה היו כואבים יותר ממה שציפיתי, אבל אין לי מגבלות קדימה. למעשה, הקוצב נתן לי ביטחון לחזור לטייל ולרוץ ולטייל ולכל שאר הפעילויות שאני נהנה ממנה. ואשתי ישנה הרבה יותר טוב.

אם לא בחרנו בטיסת עיניים אדומות שגרמה לי להתעלף במטוס, ואם לא המשכתי לפקפק באבחון ההתייבשות, ואם הרופא שלי לא הפנה אותי לקרדיולוג, ואם הקרדיולוג לא הציע לי תלבש מוניטור, אז לא אדע את מצב הלב שלי. אם הקרדיולוג והרופא שלי ואשתי לא היו מתעקשים לשכנע אותי לעבור את הליך קוצב הלב, עדיין הייתי בסיכון להתעלף שוב, אולי בנסיבות מסוכנות יותר.

ההרפתקה הרפואית הזו לימדה אותי כמה שיעורים. האחד הוא הערך של רופא ראשוני שיודע את ההיסטוריה הבריאותית שלך ויכול לתאם את הטיפול שלך עם מומחים רפואיים אחרים. לקח נוסף הוא החשיבות של הגנה על הבריאות שלך. אתה מכיר את הגוף שלך ואתה ממלא תפקיד חשוב כדי לתקשר את מה שאתה מרגיש לספק הרפואי שלך. שאילת שאלות ומידע הבהרה יכולים לעזור לך ולספק הרפואי שלך להגיע לאבחנה הנכונה ולתוצאות הבריאותיות. ואז אתה צריך להמשיך עם ההמלצה שלהם גם כשזה לא מה שאתה רוצה לשמוע.

אני אסיר תודה על הטיפול הרפואי שקיבלתי ואסיר תודה לעבוד עבור ארגון שעוזר לאנשים עם גישה לטיפול רפואי. אתה אף פעם לא יודע מתי אתה יכול להיות זה שזקוק לסיוע רפואי. זה נחמד לדעת שיש אנשי מקצוע רפואיים שהוכשרו ומוכנים לעזור. מבחינתי, הם מלאכים.