2020: ציפיות מול מציאות

ערב הסילבסטר האחרון היה מלא בציפייה שמחה לשנה המרגשת שתצפה. ארוסתי ואני חגגנו עם אחי ועם כמה חברים בניו יורק, משם שנינו. ראינו את הכדור נשמט בטלוויזיה וכיווצנו כוסות שמפניה בזמן שניסינו לראות מבעד למשקפי 2020 המשולשים שלנו, קלטנו לחתונת אוגוסט הקרובה ובכל האירועים המהנים שקדמו לה. לנו, כמו כולם ברחבי העולם, לא הייתה לנו שום דרך לדעת מה עומד לקרות השנה.

לא היה לנו מושג שהדברים הולכים להיסגר או שמסכות יהפכו בקרוב לכל מקום כמו סמארטפונים. היו לנו, כמו כולם, כל כך הרבה תוכניות לשנת 2020, וכשהתחלנו לעבוד מהבית, חגגנו חגים וימי הולדת שונים באמצעות זום, ומצאנו דרכים חדשות לבדר את עצמנו מבלי לצאת, עדיין חשבנו בתמימות שהדברים ישתפרו עם קיץ, והחיים יחזרו לשגרה. אבל ככל שהשנה נמשכה והדברים הלכו והחמירו, הבנו שהחיים הרגילים ייראו שונים מאוד, אולי באופן זמני או אולי אפילו לצמיתות.

כשהמגפה התארכה ואוגוסט התקרב, עמדנו בפני בחירה קשה בטירוף: לדחות את החתונה שלנו לחלוטין או לנסות לערוך חתונה קטנה יותר בתאריך המקורי שלנו, ואז לעשות את המסיבה הגדולה בשנה הבאה. כדי להיות בטוחים יותר, החלטנו לדחות הכל לשנה הבאה. גם אם תקנות COVID-19 היו מאפשרות לנו לערוך חגיגה קטנה, איך נוכל לבקש מאנשים לסכן את חייהם ואת חייהם של אחרים רק כדי לבוא לחגוג איתנו? איך נוכל לבקש מהספקים שלנו לעשות את אותו הדבר? גם אם היו רק 10 אנשים שחוגגים איתנו, עדיין הרגשנו שהסיכון גדול מדי. אם מישהו חלה, חלה אחרים או אפילו מת, לא היינו יכולים לחיות עם עצמנו בידיעה שאולי היינו הסיבה.

אנחנו יודעים שקיבלנו את ההחלטה הנכונה, ואנחנו ברי מזל שהדברים לא היו גרועים יותר עבורנו, אבל 2020 עדיין הייתה שנה קשה, כמו שאני בטוח שזה היה עבור רוב האנשים. בתחילת השנה לוח השנה שלנו התמלא באירועים מרגשים: קונצרטים, ביקורים של בני משפחה וחברים, טיולים חזרה לניו יורק, החתונה שלנו וכל האירועים המהנים לפני החתונה שהיו אמורים לבוא איתו, וכל כך הרבה יותר. בזה אחר זה הכל המשיך להידחות ולהתבטל, וככל שהשנה עוברת ואני ממשיך להבין, "היינו צריכים להיות בבית סבתא שלי בסוף השבוע הזה", או "היינו צריכים להתחתן היום." זו הייתה רכבת הרים של רגשות, שהייתה קשה לבריאותי הנפשית. אני עובר מלהיות עצוב וכעוס על התוכניות שלי שנשמרו לתחושת אשמה על כך שאני חושב, ומסביב ומסביב עד שאמצא דרך להוריד את דעתי מהכל.

אני יודע שאני לא היחיד שחווה את השיאים והנמוכים של התרגשות לתוכניות וביטולן לאחר מכן, אך הדברים שהופכים את השפל לניהול יותר הם תמיד שונים בהתאם למצב הרוח שלי. לפעמים אני צריך לנקות את הבית שלי תוך כדי פיצוץ מוזיקה, לפעמים אני צריך להירגע עם ספר או תוכנית טלוויזיה, ולפעמים אני צריך לתת לעצמי להיעלם לאימון ארוך. להישאר מחוץ למדיה החברתית יכול גם לעזור מאוד, ולפעמים להתרחק לגמרי מהטלפון הנייד שלי זה כל מה שאני צריך. או לפעמים פשוט לתת לעצמי להרגיש את כל מה שאני צריך להרגיש, מבלי לגרום לעצמי להרגיש אשמה, עוזר אפילו יותר מאשר להסיח את דעתי.

שנת 2020 לא הייתה השנה המדהימה שהייתה אמורה להיות, אבל אני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר. אם כולנו נוכל להמשיך להגן על עצמנו ועל אחרים על ידי לבישת מסכות, שטיפת ידיים והתרחקות חברתית, אולי זה יהיה.