אחיות - החברות הטובות האולטימטיביות

אחותי, ג'סי, היא באמת אחת האנשים היפים ביותר (מבפנים ומבחוץ) שאני מכירה. היא אדיבה, אכפתית, חזקה, אמיצה, מטופשת וחכמה בצורה יוצאת דופן. היא הצליחה בכל מה שהיא שמה לב והייתה עבורי מודל לחיקוי כל חיי. כן, כן, אני יודע, כולם אומרים את זה על מישהו במשפחה שלהם, אבל זה מה שאני מרגיש באמת.

מגיל צעיר היינו כמעט בלתי נפרדים. אחותי גדולה ממני בשנתיים, אז תמיד היו לנו תחומי עניין דומים. אהבנו לשחק יחד ברביות, לצפות בסרטים מצוירים, להציק להורים שלנו יחד, היו לנו חברים משותפים, העבודות! כמו כל אחים, כמובן, עלינו זה על העצבים (אנחנו עדיין עושים מדי פעם), אבל בכל פעם שמישהו במעון הציקה אותי, ג'סי תמיד הייתה שם כדי להגן עליי ולנחם אותי. בשנת 1997, ההורים שלי התגרשו, וזה הלחיץ ​​את מערכת היחסים שלנו.

בזמן הגירושים של הורינו, גם ג'סי התחילה להראות סימנים של מחלת נפש. בהיותי רק בת 8, לא היה לי מושג שזה קורה לה או באמת מה קורה. המשכתי לנהל את מערכת היחסים שלי איתה כמו תמיד, אלא שעכשיו חלקנו חדר שינה בבית של אבא שלי, מה שהוביל לעוד מריבות. גם לאבי ואחותי היו מערכת יחסים סוערת, כאשר אחותי בשלב ההתרסה שלה לפני גיל העשרה ואבי סובל מבעיות של ניהול כעסים ואינו תומך/לא מאמין בבעיות נפשיות. הם רבו כל הזמן כשהיינו בבית שלו. כשאבא שלי היה שותה וצועק, ג'סי ואני היינו מספקים אחד לשני נחמה ובטיחות. יום אחד, זה הגיע לגובה חום, והיא עברה לגור באופן קבוע עם אמא שלי. מצאתי את עצמי בת יחידה אצל אבא שלי.

כשהיינו נערים, אחותי התחילה להדוף אותי. היא אובחנה עם הפרעה דו קוטבית והעדיפה לבלות את זמנה בחדרה. הרגשתי סגורה ויותר ויותר כמו בת יחידה. בשנת 2005 איבדנו את בן דודנו הקרוב בהתאבדות, וכמעט איבדתי את ג'סי גם בזה. היא נשארה במתקן במשך מה שנראה כמו עידנים. כשסוף סוף קיבלה אישור לחזור הביתה, חיבקתי אותה חזק; חזק יותר ממה שאי פעם חיבקתי מישהו לפני או אולי מאז. לא הייתי מודע, עד לאותו שלב, עד כמה מצבה הנפשי גרוע ולכל הניסיונות והמצוקות שהיא עברה לבד. התרחקנו, אבל לא נתתי לנו להמשיך בכביש הזה.

מאז, היינו קרובים יותר מרוב האחיות שאני מכירה. הקשר בינינו היה חזק, ויש לנו גם באופן מטפורי וגם פשוטו כמשמעו הצילו את חייו של זה. היא אשת סודי, אחת הסלעים שלי, פלוס אחת שלי, הסנדקית לילדי, וחלק ממארג ההוויה שלי.

אחותי היא החברה הכי טובה שלי. יש לנו בקביעות לילות אחיות, יש לנו קעקועים תואמים (אנה ואלזה מ-Frozen. מערכת היחסים שלהן בסרט הראשון דומה באופן מפחיד לשלנו), אנחנו גרים חמש דקות אחד מהשני, הבנים שלנו מפרידים שלושה חודשים בגיל, ולעזאזל, יש לנו אפילו כמעט את אותו מרשם משקפיים! עשינו פעם אחת החלפת פנים, ואחיינית שלי (הבת של אחותי) לא הצליחה להבחין בהבדל. אני תמיד צוחק איתה שנועדנו להיות תאומים, עד כדי כך אנחנו קרובים. אני לא יכול לדמיין את חיי בלי אחותי.

כרגע אני בהריון עם הילד השני שלי, בת. אני מת על הירח שבקרוב תהיה לבן שלי בן השנתיים וחצי אחות משלו לגדול איתה. אני חולמת שהם יוכלו לחלוק את אותה אהבה וחיבור כמו אחותי ואני. אני חולם שהם לא יתמודדו עם אותם קשיים שאנחנו נתקלנו בהם. אני חולם שהם יוכלו ליצור קשר אחים בלתי שביר ולהיות שם אחד בשביל השני, תמיד.