המסע שלי עם עישון

שלום לך שמי קיילה ארצ'ר ואני מעשן שוב. נובמבר הוא חודש הפסקת עשן לאומי, ואני כאן כדי לדבר איתך על המסע שלי עם הפסקת עישון.

אני מעשן 15 שנה. התחלתי את ההרגל כשהייתי בת 19. על פי ה- CDC, 9 מתוך 10 מבוגרים שמעשנים מתחילים לפני גיל 18, ולכן הייתי רק קצת מאחורי הסטטיסטיקה. מעולם לא חשבתי שאהיה מעשן. שני הוריי מעשנים, וכאדם צעיר מצאתי את ההרגל גס וחסר אחריות. במהלך 15 השנים האחרונות השתמשתי בעישון כמיומנות התמודדות, וכתירוץ להתרועעות עם אחרים.

כשהגעתי לגיל 32 החלטתי שבשביל בריאותי ורווחתי אני צריך לבחון מקרוב מדוע אני מעשן ואז לנקוט בצעדים כדי להפסיק. התחתנתי ופתאום רציתי לחיות לנצח כדי שאוכל לשתף את בעלי בחוויותי. בעלי מעולם לא לחץ עלי להפסיק לעשן, למרות שהוא עצמו לא מעשן. פשוט ידעתי, עמוק בפנים, שהתירוצים שאני נותן לעצמי לעשן כבר לא מחזיקים כל כך הרבה מים. אז כתבתי, כתבתי מתי ולמה אבחר לעשן, והכנתי תוכנית. אמרתי לכל משפחתי וחבריי שאפסיק לעשן ב -1 באוקטובר 2019. קניתי את המסטיק, גרעיני החמניות והבועות בתקווה להעסיק את הידיים והפה שלי. קניתי כמות מגוחכת של חוט והוצאתי את מחטי הסרוגה שלי מהמחבוא - בידיעה שידיים בטלות לא יהיו טובות. 30 בספטמבר 2019, עישנתי שרשרת חצי חפיסת סיגריות, הקשבתי לכמה שירי פרידה (שרתי לחפיסת העשן שלי) ואז נפטרתי ממאפרותי ומצתי. הפסקתי לעשן באותו 1 באוקטובר, ולא הייתי זקוק ליום אחד של סיוע בחניכיים. השבוע הראשון היה מלא ברגשות (בעיקר עצבנות) אבל עבדתי קשה לאמת את הרגשות האלה ולמצוא מיומנויות התמודדות שונות (לצאת לטיולים, לעשות יוגה) כדי לעזור למצב הרוח שלי.

לא ממש התגעגעתי לעשן כל כך הרבה אחרי החודש הראשון. האמת, תמיד מצאתי את הריח והטעם קצת מגעילים. אהבתי שכל הבגדים שלי הריחו טוב יותר ושאני חוסך כל כך הרבה כסף (4 חבילות בשבוע הסתכמו בכ- 25.00 $, זה 100.00 $ לחודש). סרצתי הרבה, והפרודוקטיביות בחודשי החורף הייתה מדהימה. זה לא היה כל כלבי הכלבים וקשת הקשת. הקפה שלי בבוקר לא היה זהה בלי סיגריה, ותקופות לחוצות נתקלו בעוינות פנימית מוזרה שלא הייתי רגילה אליה. נשארתי ללא עישון, עד אפריל 2020.

כשהכל עם COVID-19 הגיע, הייתי המום כמו כולם. פתאום השגרה שלי נזרקה, ולא יכולתי לראות את החברים והמשפחה שלי למען ביטחון. עד כמה החיים הפכו מוזרים, הבידוד הזה היה המדד הבטוח ביותר. ניסיתי להגדיל את משך הזמן שביליתי בפעילות גופנית לצורך הפגת מתחים והשלמתי יוגה בבוקר, הליכה של שלושה קילומטרים עם הכלב שלי אחר הצהריים ולפחות שעה של אירובי לאחר העבודה. עם זאת, מצאתי את עצמי מרגיש מאוד בודד, וחרד גם עם כל האנדורפינים ששלחתי בגופי תוך כדי התעמלות. הרבה חברים שלי איבדו את מקום עבודתם, במיוחד אלה שעבדו בקהילת התיאטרון. אמי הייתה בקושי, ואבי עבד בשעות מצומצמות. התחלתי לגלול אבדון בפייסבוק, נאבקתי לקרוע את עצמי מכל הכיעור של המחלה החדשה שהתחילה להיות פוליטית בצורה שמעולם לא ראיתי. בדקתי את ספירת המקרים ואת שיעור התמותה כל שעתיים, בידיעה שאני יודע שהמדינה לא תעדכן את המספרים עד שאחרי 4:00 טובעתי, אם כי בשקט ולעצמי. הייתי מתחת למים, לא ידעתי מה לעשות למען עצמי או לאף אחד אחר לצורך העניין. נשמע מוכר? אני מהמר שחלק מכם שקוראים את זה יכול להתייחס לכל מה שכתבתי זה עתה. זו הייתה תופעה לאומית (ובכן, בינלאומית) לשקוע עמוק בתוך האימה שהייתה הקיום האנושי בחודשים הראשונים של COVID-19, או כפי שכולנו הכרנו אותה - שנת 2020.

בשבוע השני של אפריל, הרמתי שוב סיגריה. הייתי מאוכזב מאוד מעצמי, שכן הייתי ללא עישון במשך שישה חודשים. עשיתי את העבודה; נלחמתי במאבק הטוב. לא האמנתי שאני חלש כל כך. עישנתי בכל מקרה. ביליתי שבועיים בעישון כמו שעשיתי בעבר כשעזבתי שוב. הייתי חזק ונשארתי ללא עשן עד לחופשה משפחתית ביוני. הייתי המום כיצד ההשפעה החברתית נראתה יותר מכפי שיכולתי להתמודד. איש לא ניגש אלי ואמר, "אתה לא מעשן? זה כל כך צולע, ואתה כבר לא מגניב. ” לא, במקום זה מעשני החבורה היו מתרצים את עצמם, ואני נשארתי לבדי להרהר במחשבותיי. זה היה הטריגר הכי טיפשי, אבל בסופו של דבר עישנתי באותו טיול. עישנתי גם במהלך טיול משפחתי נוסף בספטמבר. הצדקתי לעצמי שהייתי בחופשה, וכללי המשמעת העצמית אינם חלים על חופשה. נפלתי מהעגלה וחזרתי למספר רב מאז העידן החדש של COVID-19. הכיתי את עצמי על כך, חלמתי איפה הייתי אותו אדם בפרסום הפסקת עישון - תוך כדי כיסוי שלם בגרוני, והמשכתי להציף את עצמי במדע שמאחורי עישון לבריאותי. אפילו עם כל זה, נפלתי. אני חוזר למסלול ואז מועד שוב.

בתקופת COVID-19 שמעתי שוב ושוב להראות לעצמי קצת חסד. "כולם עושים הכי טוב שהם יכולים." "זה לא מצב עניינים נורמלי." עם זאת, כשמדובר במסע שלי להנחת מקל הסרטן, אני מוצא מעט דחייה מהגזירה והזלזול הבלתי פוסקים במוחי. אני מניח שזה דבר טוב, שכן אני רוצה להיות לא מעשן יותר מכל דבר אחר. אין שום תירוץ גדול מספיק כדי להרעיל את עצמי בדרך שאני עושה כשאני לוקח נשיפה. ובכל זאת, אני נאבק. אני נאבק, אפילו עם כל הרציונליות בצד שלי. אני כן חושב, שרוב האנשים נאבקים כרגע, עם דבר כזה או אחר. מושגי הזהות והטיפול העצמי נראים כל כך שונים עכשיו מאשר לפני שנה כשהתחלתי את המסע שלי להפסקת עשן. אני לא לבד - וגם אתה לא! עלינו להמשיך ולנסות ולהמשיך להסתגל, ולדעת שלפחות חלק ממה שהיה נכון אז נכון כעת. עישון מסוכן, בשורה התחתונה. הפסקת עישון היא מסע לכל החיים, בשורה התחתונה. אני חייבת להמשיך להילחם במאבק הטוב ולהיות קצת פחות ביקורתית כלפי עצמי כשאני נכנע מדי פעם. זה לא אומר שהפסדתי במלחמה, רק קרב אחד. אנחנו יכולים לעשות את זה, אתה ואני. אנחנו יכולים להמשיך, להמשיך, כל מה שזה אומר עבורנו.

אם אתה זקוק לעזרה כדי להתחיל את המסע שלך, בקר בכתובת coquitline.org או התקשר למספר 800-QUIT-NOW.