משפחות חורגות הן משהו לחגוג

כשגדלתי מעולם לא חשבתי על המילה "משפחה חורגת". ביליתי את רוב ילדותי בבית דו-הורי. אבל החיים מתחלפים שאנחנו לא רואים באים והמילה "משפחה חורגת" בסופו של דבר השפיעה מאוד על חיי, כפי שחוויתי אותה משתי נקודות מבט שונות.

הניסיון הראשון שלי עם משפחה חורגת הגיע איתי בצד של הילדים, כשרכשתי אמא חורגת. עכשיו, יש לי אמא ביולוגית שהיא מאוד חלק מהחיים שלי ושאני מחשיבה כבעלת סוד. אבל זה לא אומר שהתפקיד של אמא החורגת בחיי היה של אאוטסיידר או שאני לא צריך עוד דמות אם. מערכת היחסים שלי עם אמא החורגת שלי הייתה גם מיוחדת ומשמעותית, משהו שלדעתי יש אנשים שלא מצפים או באמת מבינים.

כשפגשתי לראשונה את אמי החורגת לעתיד, ג'ולי, הייתי בשנות ה-20 המוקדמות לחיי אז הכעס הסטריאוטיפי או הטינה לא ממש חלו. כבר מזמן רציתי שההורים שלי יחזרו להיות ביחד וזה לא היה כאילו היא תטיל עלי משמעת או תגור איתי. זה היה מוזר לאבא שלי שיש חברה, אבל שמחתי בשבילם. אז, כשאבא שלי הציע נישואין כמה שנים מאוחר יותר, קיבלתי ושמחתי. לא ציפיתי איך אמי החורגת תחבור את דרכה אל תוך ליבי, למרות גילי כאשר מערכת היחסים בינינו החלה.

באמצע שנות ה-20 לחיי, החלטתי לקבל עבודה בדנוור. בשלב זה, ג'ולי אובחנה כחולה בסרטן והוא התפשט. זה היה שלב 4. היא ואבא שלי גרו באוורגרין אז ידעתי שהמעבר הזה יאפשר לי לבלות איתה זמן ולעזור בכל פעם שאוכל. גרתי איתם באוורגרין במשך זמן מה כשחיפשתי דירה. ג'ולי לא באמת האמינה בתוויות "צעד". היא התייחסה אליי כמו שלושת ילדיה הביולוגיים. כשהיא הציגה אותי, היא הייתה אומרת "זו הבת שלנו, שרה." היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי בכל פעם שראיתי או דיברתי איתה, והיא טיפלה בי כמו שאמא הייתה עושה. כשג'ולי ראתה את שולי החצאית שלי מתפרקים, היא תפרה אותה. כשהשעון המעורר שלי לעבודה צלצל ב-2:00 לפנות בוקר, התעוררתי לצלילי לחיצת טיימר מכונת הקפה כדי להכין קפה טרי. חזרתי הביתה אחר הצהריים לארוחת צהריים חמימה שכבר על השולחן. אף פעם לא ביקשתי אף אחד מהדברים האלה, יכולתי לטפל בעצמי לחלוטין. היא עשתה את זה כי היא אהבה אותי.

הצלחתי לבלות כמה שנים של חופשות, ארוחות ערב, ביקורים ואירועים מיוחדים עם ג'ולי לפני שהסרטן שלה רק התדרדר. יום קיץ אחד, ישבתי בחדר הוספיס עם בני משפחתה כשצפינו בה חומקת. כשרוב משפחתה עזבה לארוחת צהריים, החזקתי את ידה כשהיא נאבקת ואמרתי לה שאני אוהב אותה כשלקחה את נשימתה האחרונה. לעולם לא אהיה אותו הדבר אחרי שאיבדתי אותה, ולעולם לא אשכח איך היא נגעה בחיי. היא אהבה אותי בצורה שמעולם לא הייתה צריכה, מעולם לא ציפו לה. ובמובנים מסוימים, זה אומר יותר מהאהבה שהורה ביולוגי נותן.

שנה אחת בלבד לאחר מכן, יצאתי לדייט ראשון עם גבר שבסופו של דבר יהפוך לבעלי. גיליתי, על המבורגרים ובירה, שהוא גרוש ואב לשני ילדים קטנים. הנטייה הראשונה שלי הייתה לשאול אם אני יכול להתמודד עם זה. ואז נזכרתי כמה נפלא יכול להיות הרעיון של אמא חורגת ומשפחה חורגת. חשבתי על ג'ולי ואיך היא קיבלה אותי למשפחתה, לחייה וללב שלה. ידעתי שאני מחבב את האיש הזה, למרות שהכרתי אותו רק כמה שעות, וידעתי שהוא שווה לנווט בזה. כשפגשתי את הבנים שלו, גם הם התחפרו ללב שלי בצורה שלא ציפיתי.

הצד השני של הדינמיקה המשפחתית החורגת היה קצת יותר מסובך. ראשית, הילדים האלה היו הרבה יותר צעירים ממני כשהפכתי לילד חורג. אבל היה גם קשה לחיות איתם ולדעת איך להתנהג. שלא לדבר על, מגיפת ה-COVID-19 הגיעה זמן קצר לאחר שעברתי לגור, אז עבדתי בבית והם הלכו לבית הספר בבית, ואף אחד מאיתנו לא הלך לשום מקום אחר... אף פעם. בהתחלה לא רציתי לחרוג, אבל לא רציתי שיילכו אותי כולי. לא רציתי להסתבך בדברים שאינם ענייני, אבל גם לא רציתי להיראות כאילו לא אכפת לי. רציתי לתעדף אותם ו מערכת היחסים שלנו. אשקר אם אגיד שאין כאבי גדילה. לקח לי זמן למצוא את המקום שלי, התפקיד שלי ורמת הנוחות שלי. אבל עכשיו אני שמח לומר שהבנים החורגים שלי ואני אוהבים ודואגים זה לזה מאוד. אני חושב שהם גם מכבדים אותי.

מבחינה היסטורית, ספרי הסיפורים לא היו אדיבים לאם החורגת; אתה לא צריך לחפש רחוק יותר מדיסני. רק לפני כמה ימים צפיתי ב"סיפורי אימה אמריקאים" פרק שכותרתו "מתיחת פנים" בו אם חורגת, שהייתה קרובה לבתה החורגת, החלה להפוך ל"רשע" ולהעלות טענות כמו "היא לא הבת האמיתית שלי!" הסיפור הסתיים בכך שהבת גילתה ש"אמא האמיתית" שלה דאגה לה יותר מאשר אמה החורגת אי פעם. אני מניד בראשי כשאני רואה את הדברים האלה כי אני לא מאמין שהעולם תמיד מבין כמה משפחה חורגת יכולה להיות חשובה. כשהבאתי את אמא החורגת שלי לשיחה, נתקלתי לעתים קרובות בהערות של "אתה שונא אותה?" או "האם היא בגילך?" אני זוכרת שנה אחת שציינתי בפני עמית לעבודה לשעבר שיום האם הוא חג גדול עבורי כי אני חוגגת שלוש נשים - סבתא שלי, אמא שלי ואמא החורגת שלי. התגובה הייתה "למה שתקנה לאמך החורגת מתנה?" כשג'ולי נפטרה, אמרתי לעבודתי הקודמת שאצטרך לקחת חופש והייתי מאוכזבת כשהתשובה מ-HR הייתה, "אה, היא רק האמא החורגת שלך? אז אתה רק מקבל יומיים." אני רואה את זה לפעמים עכשיו, עם הילדים החורגים שלי, מכיוון שחלק מהאנשים לא ממש מבינים את הרצון שלי להתייחס אליהם כמו שאני מתייחס למשפחה שלי או להבין את אהבתי ומחויבותי אליהם. מה שכותרת ה"צעד" אינה משדרת הוא הקשר העמוק והמשמעותי שיכול להיות לך עם דמות הורה או ילד בחייך, שאינו ביולוגי. אנחנו מבינים את זה במשפחות מאמצות, אבל איכשהו לא תמיד במשפחות חורגות.

כשאנו חוגגים את יום המשפחה החורגת הלאומי, אני רוצה לומר שהתפקידים שלי במשפחות חורגות שינו אותי בדרכים חיוביות רבות, הם אפשרו לי לראות עד כמה אהבה יכולה להיות חסרת גבולות ועד כמה אתה יכול להוקיר אדם שאולי לא היה שם מההתחלה אבל עומד לצדך בדיוק אותו הדבר. כל מה שאני רוצה זה להיות אמא חורגת טובה כמו ג'ולי. אני מרגישה שלעולם לא אצליח לעמוד בה, אבל אני מנסה כל יום לגרום לבניה החורגים להרגיש את סוג האהבה המשמעותית שחשתי ממנה. אני רוצה שהם יבינו שבחרתי בהם, ואמשיך לבחור בהם כמשפחה שלי עד סוף חיי. אני מעורב בחיי היומיום שלהם. אני, יחד עם ההורים הביולוגיים שלהם, מכין להם את ארוחות הצהריים בבית הספר, מוריד אותם בבקרים, נותן להם חיבוקים ונשיקות ואוהב אותם עמוקות. הם יודעים שהם יכולים לבוא אלי לעזרה עם הברכיים השרוטות שלהם, כשהם צריכים נחמה, וכשהם רוצים שמישהו יראה משהו מדהים שהם השיגו. אני רוצה שהם יידעו כמה הם חשובים לי ושהדרך שבה הם פתחו את ליבם בפניי היא משהו שלעולם לא אוכל לקבל כמובן מאליו. כשהם רצים אליי כדי להגיד לי שהם אוהבים אותי או מבקשים ממני להכניס אותם בלילה, אני לא יכולה שלא לחשוב כמה יש לי מזל בחיים שיש לי אותם בתור הילדים החורגים שלי. אני כאן כדי ליידע את כל מי שאין לו ניסיון עם משפחה חורגת, שגם הם משפחות אמיתיות והאהבה בהן עוצמתית לא פחות. ואני מקווה שככל שהזמן יעבור, החברה שלנו תוכל להשתפר מעט בבנייתם, במקום להמעיט בהם, ולעודד את הצמיחה שלהם ואת אהבת ה"בונוס" הנוספת שהם מביאים לנו.