שבוע חיל השלום

המוטו של חיל השלום הוא "חיל השלום הוא העבודה הקשה ביותר שתאהב אי פעם", וזה לא יכול להיות נכון יותר. טיילתי ולמדתי בחו"ל במהלך השנים ולמדתי על חיל השלום כאשר מגייס הגיע לאוניברסיטה שלי לתואר ראשון. ידעתי מיד שבסופו של דבר אצטרף ואתנדב. אז, כשנה לאחר סיום הלימודים במכללה, הגשתי בקשה. התהליך ארך כשנה; ואז שלושה שבועות לפני עזיבתי, גיליתי ששובצתי לטנזניה במזרח אפריקה. נבחרתי להיות מתנדב בריאות. התרגשתי ממה שאני הולך לחוות ומהאנשים שאני הולך לפגוש. הצטרפתי לחיל השלום מתוך רצון לטייל, ללמוד דברים חדשים ולהתנדב; וההרפתקה עמדה להתחיל.

כשהגעתי לדאר א-סלאם, טנזניה ביוני 2009, היה לנו שבוע של התמצאות, ואז נסענו לאתר האימונים שלנו. הלכנו כקבוצת הדרכה של כ-40 מתנדבים. במהלך החודשיים האלה, גרתי אצל משפחה מארחת כדי ללמוד על התרבות והעברתי 50% מההכשרה בשיעורי שפה עם בני גילי. זה היה מהמם ומרגש. היה כל כך הרבה מה ללמוד ולספוג, במיוחד כשזה הגיע ללימוד קיסוואהילי (המוח שלי לא מתלהב ללמוד שפות שניות; ניסיתי כמה פעמים!). זה היה מדהים להיות בסביבת כל כך הרבה מתנדבים וצוות מטיילים ומעניינים (גם אמריקאים וגם טנזניים).

כשחודשיים של הכשרה מאחוריי, הורדתי (לבד!) בכפר שלי שיהפוך לביתי החדש בשנתיים הקרובות. זה כאשר הדברים נעשו מאתגרים אך צמחו למסע יוצא דופן.

עבודה: לעתים קרובות אנשים חושבים על מתנדבים שהולכים "לעזור", אבל זה לא מה שמלמד חיל השלום. אנחנו לא נשלחים לחו"ל לעזור או לתקן. אומרים למתנדבים להקשיב, ללמוד ולהשתלב. מומלץ לנו לא לעשות דבר באתר שלנו בשלושת החודשים הראשונים מלבד לבנות קשרים, מערכות יחסים, להשתלב, ללמוד את השפה ולהקשיב לסובבים אותנו. אז זה מה שעשיתי. הייתי המתנדב הראשון בכפר שלי, אז זו הייתה חוויה לימודית לכולנו. הקשבתי למה רצו תושבי הכפר ומנהיגי הכפר ולמה הם ביקשו לקבל מתנדב. בסופו של דבר, שימשתי כמחבר ובונה גשרים. היו מספר רב של ארגונים מקומיים ועמותות בראשות ילידים במרחק שעה בלבד בעיר הקרובה ביותר, שיכלו ללמד ולתמוך בתושבי הכפר במאמציהם. רק שרוב תושבי הכפר שלי לא יוצאים לעיר כל כך רחוק. אז, עזרתי בחיבור ובקרב אנשים כדי שהכפר הקטן הקטן שלי יוכל להרוויח ולשגשג מהמשאבים שכבר נמצאים במדינה שלהם. זה היה המפתח להעצמת תושבי הכפר והבטיח שהפרויקטים יהיו ברי קיימא ברגע שעזבתי. עבדנו יחד על אינספור פרויקטים כדי לחנך את הקהילה לבריאות, תזונה, בריאות ועסקים. והיה לנו פיצוץ לעשות את זה!

חַיִים: בהתחלה נאבקתי עם הקיסווהילי המתחילים שלי, אבל אוצר המילים שלי גדל במהירות מכיוון שזה כל מה שיכולתי להשתמש בו כדי לתקשר. הייתי צריך גם ללמוד איך להתנהל בפעילויות היומיומיות שלי בצורה חדשה לגמרי. הייתי צריך ללמוד איך לעשות הכל שוב. כל חוויה הייתה חוויה לימודית. יש דברים שאתה מצפה להם, כמו הידיעה שלא יהיה לך חשמל או שתהיה לך מחסה בור לשירותים. ויש דברים שאתה לא מצפה להם, כמו איך דליים יהפכו לחלק בלתי נפרד כמעט בכל מה שאתה עושה בכל יום. כל כך הרבה דליים, כל כך הרבה שימושים! היו לי הרבה חוויות חדשות, כמו אמבטיות דליים, סחיבת דליי מים על הראש, בישול על אש כל לילה, אכילה עם הידיים, בלי נייר טואלט והתמודדות עם שותפים לא רצויים (טרנטולות, עטלפים, ג'וקים). יש הרבה שאדם יכול להתרגל לחיות במדינה אחרת. אני כבר לא מופתע מאוטובוסים צפופים, שותפים זוחלים וזחלים לא קרואים, או שימוש בכמה שפחות מים לרחצה (ככל שהשתמשתי פחות, כך נאלצתי לסחוב פחות!).

יתרה: זה היה החלק הקשה ביותר. כמו רבים מאיתנו, אני בחורה ששותה קפה, מכינה רשימת מטלות, ממלאת-כל שעה-בפרודוקטיביות. אבל לא בכפר טנזני זעיר. הייתי צריך ללמוד איך להאט, להירגע ולהיות נוכח. למדתי על התרבות הטנזנית, סבלנות וגמישות. למדתי שהחיים לא חייבים למהר. למדתי שזמני מפגש הם הצעה ושאיחור של שעה או שעתיים נחשב בזמן. הדברים החשובים ייעשו והדברים הלא חשובים יימוגו. למדתי לברך על מדיניות הדלת הפתוחה של השכנים שלי נכנסים לביתי ללא אזהרה לשיחה. חיבקתי את השעות שביליתי בצד הדרך בהמתנה לתיקון אוטובוס (לעיתים קרובות יש דוכן בקרבת מקום לקבל תה ולחם מטוגן!). שיפרתי את כישורי השפה שלי כשהקשבתי לרכילות בבור השקיה עם הנשים האחרות תוך כדי מילוי הדליים שלי. הזריחה הפכה לשעון המעורר שלי, השקיעה הייתה התזכורת שלי להתמקם ללילה, והארוחות היו זמן לחיבור סביב המדורה. אולי הייתי עסוק בכל הפעילויות והפרויקטים שלי, אבל תמיד היה מספיק זמן פשוט ליהנות מהרגע הנוכחי.

מאז שחזרתי לאמריקה באוגוסט 2011, אני עדיין זוכר את הלקחים שלמדתי מהשירות שלי. אני חסיד ענק של איזון עבודה/חיים עם דגש חזק על החלק החיים. קל להיתקע בממגורות ובלוחות הזמנים העמוסים שלנו, אבל כל כך הכרחי להאט, להירגע ולעשות דברים שמביאים לנו שמחה ומחזירים אותנו לרגע הנוכחי. אני אוהב לדבר על הנסיעות שלי ומשוכנע שאם לכל אדם הייתה הזדמנות לחוות חיים בתרבות שמחוץ לו, אז האמפתיה והחמלה יכולות להתרחב באופן אקספוננציאלי ברחבי העולם. כולנו לא חייבים להצטרף לחיל השלום (אם כי אני ממליץ על זה בחום!) אבל אני ממליץ לכולם למצוא את החוויה הזו שתוציא אותם מאזור הנוחות שלו ותראה את החיים אחרת. אני שמח שעשיתי!