מדי אוקטובר מאז 1985, חודש המודעות לסרטן השד משמש כתזכורת פומבית לחשיבות הגילוי המוקדם והטיפול המונע, כמו גם הכרה לאינספור חולות סרטן השד, שורדות וחוקרים שעושים עבודה כה חשובה בחיפוש אחר תרופה ל המחלה. לי אישית, לא רק באוקטובר אני חושב על המחלה הנוראה הזו. חשבתי על זה, אם לא בעקיפין, כמעט כל יום מאז הרגע שבו אמי היקרה התקשרה אליי ביוני 2004 כדי להודיע ​​לי שהיא אובחנה. אני עדיין זוכר בדיוק איפה עמדתי במטבח שלי כששמעתי את החדשות. זה מוזר איך אירועים טראומטיים משפיעים על המוח שלנו והזיכרון של אותו רגע והאחרים שבאו אחריו עדיין יכולים לעורר תגובה רגשית כזו. הייתי מעל החודש השישי להריוני עם הילד האמצעי שלי ועד לאותו רגע ממש לא חוויתי טראומה בחיי.

אחרי ההלם הראשוני, השנה וחצי הבאות הן רק טשטוש בזיכרון שלי. בטח...היו הרגעים הקשים הצפויים של תמיכה בה במסע שלה: רופאים, בתי חולים, הליכים, התאוששות ניתוח וכו', אבל היו גם חגים, צחוקים, זמן יקר עם אמא שלי וילדיי ביחד (היא נהגה לומר את זה סבא וסבתא היה "ההופעה הכי טובה" שהייתה לה אי פעם!), נסיעות, זיכרונות שנעשו. היה בוקר אחד כשההורים שלי ביקרו בדנבר כדי לראות את הנכד החדש שלהם כשאמא שלי הופיעה בבית שלי בבוקר, צחקה בהיסטריה. שאלתי אותה מה כל כך מצחיק, והיא סיפרה את הסיפור על נשירת שיער הכימותרפיה שנבעטה בלילה הקודם והשיער שלה נושר לגושים גדולים בידה. היא עוררה את הצחקוקים במחשבה על מה שבטח חשבו עוזרות הבית, כשהן ראו את כל ראשה של תלתלים יווניים/איטלקיים כהים בפח. מוזר מה יכול לגרום לך לצחוק מול כאב ועצב עצומים.

בסופו של דבר, הסרטן של אמא שלי לא היה בר ריפוי. היא אובחנה עם צורה נדירה הנקראת סרטן שד דלקתי, שאינו מזוהה על ידי ממוגרפיה ועד לגילויו, התקדם בדרך כלל לשלב IV. היא עזבה את העולם הזה בשלווה ביום אפריל חם בשנת 2006 בביתה בריברטון, וויומינג איתי, אחי ואבי איתה כשלקחה את נשימתה האחרונה.

בשבועות האחרונים האלה, אני זוכר שרציתי להבריק כל פיסת חוכמה שיכולתי, ושאלתי אותה איך היא הצליחה להישאר נשואה לאבי במשך יותר מ-40 שנה. "נישואים זה כל כך קשה," אמרתי. "איך עשית את זה?" היא אמרה בצחוק, עם ניצוץ בעיניה הכהות וחיוך רחב, "יש לי כמות מופלגת של סבלנות!" כמה שעות לאחר מכן, היא נראתה רצינית וביקשה ממני לשבת איתה ואמרה "רציתי לתת לך תשובה אמיתית על איך נשארתי נשוי לאבא שלך כל כך הרבה זמן. העניין הוא...לפני שנים הגעתי להבנה שאני יכול לעזוב כשדברים יהיו קשים ולהמשיך למישהו אחר, אבל שפשוט אחליף קבוצה אחת של בעיות באחרת. והחלטתי שאשאר עם מערכת הבעיות הזו ואמשיך לעבוד עליהן". מילים נבונות מאישה גוססת ומילים ששינו את הדרך שבה אני רואה מערכות יחסים ארוכות טווח. זה רק שיעור אחד לחיים שקיבלתי מאמא היקרה שלי. עוד אחד טוב? "הדרך הטובה ביותר להיות פופולרי היא להיות אדיב לכולם." היא האמינה שזה... חיה את זה... וזה משהו שאני חוזרת על עצמי לעתים קרובות בפני הילדים שלי. היא חיה.

לא כל הנשים הנחשבות ל"סיכון גבוה" לסרטן השד בוחרות במסלול זה, אך לאחרונה, החלטתי לפעול לפי פרוטוקול בסיכון גבוה הכולל ממוגרפיה אחת ואולטרסאונד אחד בשנה. זה יכול להכניס אותך לרכבת הרים רגשית, עם זאת, כמו לפעמים עם אולטרסאונד, אתה יכול לחוות תוצאות חיוביות שגויות ולהזדקק לביופסיה. זה יכול להיות מורט עצבים בזמן שאתה מחכה לפגישה לביופסיה ובתקווה לתוצאה השלילית. מאתגר, אבל החלטתי שזה המסלול שהכי הגיוני עבורי. לאמא שלי לא היו אפשרויות. היא קיבלה אבחנה נוראית ועברה את כל הדברים הנוראים ובסופו של דבר, היא עדיין הפסידה בקרב תוך פחות משנתיים. אני לא רוצה את התוצאה הזו בשבילי או בשביל הילדים שלי. אני בוחר במסלול הפרואקטיבי וכל הנלווה אליו. אם אאלץ להתמודד עם מה שהתמודדה אימא שלי, אני רוצה לדעת כמה שיותר מוקדם, ואני אנצח את ה-#@#4 הזה! ושיהיה לי יותר זמן יקר...מתנה לאמי לא קיבלה. אני ממליץ לכל מי שקורא את זה להתייעץ עם הרופא שלך כדי לברר אם דרך פעולה זו עשויה להיות הגיונית עם הרקע/ההיסטוריה ורמת הסיכון שלך. נפגשתי גם עם יועץ גנטי ועשיתי בדיקת דם פשוטה כדי לראות אם אני נושאת גן סרטני ליותר מ-70 סוגי סרטן. הבדיקה כוסתה על ידי הביטוח שלי, אז אני ממליץ לאחרים לבדוק את האפשרות הזו.

חשבתי על אמא שלי כל יום במשך 16 שנים. היא האירה אור בהיר שלא כבה בזכרוני. אחד השירים האהובים עליה (היא הייתה רס"ן אנגליה מתאושש!) נקרא תאנה ראשונה, מאת עדנה סנט וינסנט מילאי ולנצח יזכיר לי את האור הזה:

הנר שלי דולק בשני קצותיו;
זה לא יימשך את הלילה;
אבל אה, אויבים שלי, ואו, חברים שלי...
זה נותן אור מקסים!